<h1>ראב"ן — סוכה</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[סוכה כ"ח ע"א] נשים קטנים ועבדים פטורין מן הסוכה, ואי יתבו ומברכי לא מחינן בהו פירשתי למעלה [בסי' פ"ז]. וקטן שאין צריך לאמו חייב בסוכה. וה"ד שאינו צריך, כל שניעור ואינו קורא אימא אימא ואם קורא (שתק) [שותק] מיד.
[סוכה מ"ב ע"א] ת"ר קטן היודע לנענע, חייב בלולב. והיודע להתעטף, חייב בציצית. והיודע לשמור תפילין, אביו לוקח לו תפילין. והיודע לדבר, אביו לומדו תורה ציוה ושמע ישראל. והיודע לשחוט, אוכל משחיטתו, ואמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו. ואם יכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו וממימי רגליו ד' אמות, א"ר חסדא והוא שיכול לאכול כזית בכדי אכילת פרס. וגדול אע"פ שאין יכול לאכול [כזית] בכדי אכילת פרס, דכתיב יוסיף דעת יוסיף מכאוב.
<h2>דף ג:</h2>
[סוכה כ"ח ע"ב] ת"ר בסוכות תשבו תשבו כעין תדורו. מכאן אמרו חכמים כל ז' ימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי, כיצד היה לו כלים נאים מעלן לסוכה מצעות נאות מעלן לסוכה אוכל ושותה בסוכה ומטייל בסוכה. ואמר רבא מקרא ומשנה במטללתא תנויי בר ממטללתא. ואמר רבא [כ"ט.] מאני מיכלא בר ממטללתא, לאחר אכילה, לפי שיש קבע לאכילה וגם מאיסי עליה אחר שאכל. מאני משתייא במטללתא, שאין קבע לשתיה ואף לא מאיסי עליה. שרגא, אמרי לה במטללתא ואמרי לה בר ממטללתא, ולא פליגי הא בסוכה גדולה במטללתא, בסוכה קטנה בר ממטללתא.
[סוכה כ"ה ע"א] ושלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. [כ"ו ע"א] ות"ר הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ובלילה חייבין, הולכי דרכים בלילה פטורין בלילה וחייבין ביום, הולכי לדבר מצוה פטורין ביום ובלילה. ות"ר בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה. ואמר רב חתן והשושבינין וכל בני חופה פטורין מן הסוכה.
<h2>דף י.</h2>
לברך אחריו יהללוך י"י אלקינו עד מלך מהולל בתשבחות. לא שנא דבמנהגא תלייא מילתא, אלא לאחריו, אבל לפניו מצוה לברך דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. וכי אמרינן לפניו מצוה לברך, היינו בכ"א יום וב' לילות שיחיד גומר בהן את הלל בגולה דמברכין לגמור את ההלל שחובה עלינו לאמרו ולקרותו, אבל בראשי חדשים וחוש"מ דפסח שאינו אלא מנהגא בעלמא ולא גמרינן להלל אלא מדלגינן דלוגי אין מצוה לברך לפניו, כדלקמן [סוכה מ"ד:] גבי ערבה דהיא מנהג ולא מברכינן עלה, דהא (בלילה) [בליל] פסחים לא מברכי' לפני הלל לגמור את ההלל משום דלא קרינן ליה כוליה ביחד אלא מחלקי' ליה מקצת לפני סעודה ומקצת לאחר סעודה. ולהכי תקינו לברך בר"ח לקרוא את ההלל להודיעך שאין קריאה זו גמר מצות קריאתו אלא בכ"א [יום] שגומרין אותו, שאם היה קריאה זו גמר מצוה היה לו לברך על מקרא ההלל כדרך שאנו מברכין על מקרא מגילה, על הוי גמר מצוה, כגון על השחיטה ועל המילה, והיכא דלא מברכין על לא הוי גמר מצוה כגון ליישב בסוכה שאין בישיבה זו גמר המצוה כי צריך ז' ימים למצות ישיבה, וכגון להתעטף בציצית שאין בעיטוף זה גמר מצוה, וכבר פירשתי בזה הספר [סי' ל"ה]. ונ"ל שהראשונים הנהיגו לברך לקרוא את ההלל בר"ח אע"פ שאין גומר אותו כמצותו, דמתפילין גמרו שמברכין על תפילין של יד להניח תפילין אע"פ שלא נגמרה המצוה עד שמניח תפילין שבראש ומברך על מצות תפילין, ה"נ בר"ח מברכין לקרוא את ההלל. וכד מטינן לכ"א יום שמצוה לגמור מברכין לגמור את ההלל דהא נגמר כמצותו. ויחיד המתפלל קורא ומברך כמו הצבור, דהא (דא' יחיד גומר אע"פ שאין כל ישראל ביחד) מדקאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק [תענית כ"ח:] י"ח ימים יחיד גומר את הלל ובגולה כ"א יום, מכלל דבשאר ימים קורא ואינו גומר כגון בר"ח וחוש"מ. ואע"ג דהך קריאה מנהג, מידי דהוה אשני ימים טובים של גליות דקרי להו מנהג וקא מברכין עלייהו כיון דמנהג אבותינו הן קרינן בהו שאל אביך ויגדך ולא תסור מן הדברים אשר יגידו, אבל ערבה שהיא מנהג נביאים שהם היו נוהגין ולא הינהיגו את ישראל לא מברכינן עלה. אבל למ"ד [מ"ד.] יסוד נביאים הוא דחגי זכריה מלאכי יסדו תקנת ערבה לישראל, מברכין עלה. ואנן כרב דעבד עובדא חביט ולא בירך, כוותיה עבדינן דהא פסיק הילכתא תלמודא הכי.
